לא קל לסכם למעלה משבעים שנה בקיצור נמרץ, אבל ברור לנו שחלקכם עצלנים מדי בשביל לטרוח לקרוא על כל עונה בנפרד, אז עשינו את זה בכל זאת.
לפני קום המדינה – ימי קדם:
קבוצת הכדורגל של הפועל פ"ת הוקמה בשנת 1935, כתשע שנים לאחר הקמת המועדון, שפעילותו בתחילה הסתכמה בעיקר בהתעמלות. היא נרשמה לליגה ג', הליגה השלישית, שנה לאחר מכן, וב-1938 עלתה לליגה ב'.
ב-1940 נחנך מגרש הפועל החדש ברחוב אברבנל, שהחליף את המגרש הישן ברחוב קק"ל (היכן שנמצא כיום בי"ס הס). שנה לאחר מכן כבר מצאה את עצמה הפועל, שהודרכה בתחילה ע"י מוריס אלעזר ולאחר מכן ע"י שמעון לומיק, בליגה א' בפעם הראשונה בתולדותיה.
למרות התנאים הקשים, שבאו לידי ביטוי במחסור בתקציב ומתקנים ראויים, הצליחה הקבוצה להשתלב היטב בליגה הראשונה. רבים מהשחקנים עסקו גם בענפי ספורט אחרים, כמו כדורסל וכדורעף, והובילו את הפועל להישגים נאים בסה"כ.
אחד ההישגים הגדולים של תקופה זו נרשם ב-1944, כשהפועל העפילה לגמר "גביע המלחמה" אחרי ניצחון 0:7 על מכבי פ"ת בחצי הגמר, ושם נכנעה להפועל ת"א בתוצאה 1:0.
בליגה לא הצליחה הקבוצה לרוץ בצמרת והסתפקה במקום די קבוע במרכז הטבלה, אבל למרבה הנוחות תמיד אפשר היה להאשים הבלאגן הכללי שהתבטא בהפסקת משחקי הליגה מסיבות שונות ומשונות והקשה על סיומן של רוב העונות.
שנות ה-50 - המהפך:
שנה אחרי קום מדינת ישראל, במאי 1949, נפתחו משחקי הליגה הסדירים, כשבניגוד לשנים קודמות הם משוחקים באופן מלא, פחות או יותר. בשלוש העונות הראשונות שלטה מכבי ת"א באופן מוחלט בליגה, כשזכתה באליפויות קלילות, והפועל פ"ת הסתפקה בינתיים במקום טוב בצמרת, עם מקום רביעי ב-1949/50 ו-1951/52, ומקום שלישי בעונת 1953/54. היא גם העפילה פעמיים לחצי הגמר, אך נכנעה שם למכבי ת"א.
שנת 1955 היתה שנת המהפך הגדול, כששחקני הפועל, עם "חולצות השחמט" ובהובלת הצעירים המצטיינים נחום סטלמך ובועז קופמן, נתנו עונה מעולה תחת הדרכתו של המאמן-שחקן משה וארון והצליחו להפוך לקבוצה הראשונה מחוץ לתל-אביב שזוכה בתואר האליפות. הדאבל פוספס עקב הפסד נוסף מול מכבי ת"א, הפעם בגמר.
בשלוש העונות הבאות "הסתפקה" הקבוצה בשלוש סגנויות בלבד, כשבשתיים מהן התואר נשמט ממש ברגעי הסיום של העונה, אבל בכל זאת הצליחה להשיג תואר נוסף, כשזכתה בגביע המדינה בעונת 1956/57, אחרי ניצחון 1:2 על מכבי יפו בגמר. בפגרה שלאחר עונה זו יצאה הפועל למסע חסר תקדים בהיקפו, שנמשך 66 יום וכלל לא פחות מעשרים משחקי ידידות באירופה ובמזרח הרחוק.
בעונת 1958/59 הגיע לקיצו חוסר המזל ממנו סבלה הקבוצה, והפעם היא לא הסתפקה בסגנות וקטפה אליפות נוספת. עם שתי אליפויות, גביע ושלוש סגנויות בחמש שנים, החלה הפועל לבסס את שליטתה בכדורגל הישראלי, שרק הלכה והתחזקה בשנים הבאות.
שנות ה-60 – ימי הזוהר:
מחזור לסיום עונת 1959/60 נראה היה שהפועל פ"ת שוב שומטת את התואר ומסתפקת בסגנות, לאחר שסיימה בתיקו עם מכבי חיפה ונפלה למקום השני. הפועל חיפה נחלצה לעזרתה כשניצחה במחזור האחרון את מכבי ת"א והשאירה את האליפות במלאבס בפעם השנייה ברציפות.
בעונה הבאה הפועל כבר לא היתה זקוקה לשום עזרה חיצונית, ודרסה את הליגה באופן משכנע במיוחד. רק הגביע התפספס, עם הפסד בגמר, בדיוק כמו שקרה עונה קודם לכן.
הרצף נמשך גם בעונת 1961/62, כשלמרות עונה פחות מוצלחת מצליחה הפועל לזכות באליפות נוספת, ובעונה שלאחר מכן שוב לא היו לקבוצה מתחרות והיא השלימה הישג היסטורי מרשים במיוחד שעדיין לא שוחזר - אליפות חמישית ברציפות.
המאמנים שהדריכו את הקבוצה במהלך חמש עונות אלו היו הנרי ג'ק גיבונס האנגלי ואחריו איגנץ מולנר ומיודראג יובאנוביץ' היוגוסלבים.
בעונת 1963/64, בה נפרדה הפועל ממלך השערים שלה בארבע העונות שקדמו לה, זכריה רצאבי, ובאופן כללי הצטיידה באוסף שחקנים צעירים וחסרי נסיון, הגיע הרצף לקיצו. זה קרה דווקא אחרי פתיחת עונה מוצלחת במיוחד, שנפתחה עם רצף ניצחונות ויתרון מבטיח בפסגה, והזוכה שהתכבדה בקטיעת הרצף היתה דווקא העולה החדשה מהליגה השנייה, הפועל ר"ג. הפועל הסתפקה במקום השלישי.
גם עונת 1964/65 הסתיימה בפספוס, והקבוצה הפסידה את האליפות להכח ר"ג לאחר ששתיהן סיימו עם אותו מספר נקודות בפסגה, אבל לרמת-גנים היה יחס שערים עדיף. העונה הבאה הסתיימה בסגנות נוספת, אך הפעם במרחק "סולידי" יותר מהאלופה, הפועל ת"א.
עונת 1966/68 הוכרזה עוד לפני תחילתה כ"עונה כפולה", בת ארבעה סיבובים ו-60 מחזורים, ובסופו של דבר הסתיימה באופן מתסכל בתוך שלושה ימים, כשהפסדים למכבי ת"א במשחק העונה ולבני יהודה בגמר הגביע הביאו לאובדן שני התארים.
לפני פתיחת העונה האחרונה של העשור זכתה הפועל בגביע ה-20 (גביע בעל חשיבות משנית שנערך לרגל עשרים שנה למדינה), אבל במשחקי הליגה כשלה. העונה החלשה במרכז הטבלה היתה הראשונה מזה עשור וחצי ללא מאבקי צמרת, ובסיומה עזב נחום סטלמך את המועדון (עבר לתפקיד מאמן-שחקן בבני יהודה), במה שהתגלה במהרה כסופה של תקופה קסומה.
שנות ה-70 – הנפילה:
פתיחת שנות ה-70 התגלתה כאפורה למדי, בניגוד גמור לזוהר של שני העשורים הקודמים. בחמש העונות הראשונות של העשור לא הצליחה הפועל להוות גורם משמעותי בצמרת, ובעונת 1972/73 אף עמדה לראשונה בתולדותיה בסכנת ירידה ממשית.
בעונת 1973/74 סיימה הפועל במקום הרביעי והעפילה לגמר הגביע (אחרי מהומות אלימות במיוחד בחצי הגמר מול בית"ר י-ם), שם הפסידה בהארכה להפועל חיפה, אך לא הצליחה להמשיך את מגמת השיפור בעונה שלאחר מכן ודישדשה במרכז הטבלה.
עונת 1975/1976 נפתחה עם ציפיות גבוהות יחסית, אבל הפועל מצאה את עצמה במהירות בחלק התחתון של הטבלה, שם היו צפויות לרדת באופן חסר תקדים (שגם לא חזר עצמו בהמשך) לא פחות מארבע קבוצות.
מאבק צמוד ורב משתתפים בתחתית הסתיים בכישלון ובירידה לאחר הפסד במחזור האחרון בכפ"ס, לצד החלטה שערורייתית להעניק למכבי חיפה משחק חוזר מול שמשון, מה שאיפשר לה להישאר בליגה על חשבון הפועל. לראשונה מאז תחילת שנות ה-40, הפועל מצאה את עצמה בליגה השנייה.
החיים בליגה זו התגלו כלא פשוטים בכלל, ובשתי העונות הראשונות שם סיימה הקבוצה במקום החמישי (בעונה השנייה היה זה הישג מרשים במיוחד, על רקע העובדה שהיו ארבע עולות). עונת 1978/79 נפתחה גם היא ברגל שמאל, אבל עם מינויו של מיקי שינפלד לתפקיד המאמן פתחה הפועל ברצף ניצחונות, שהסתיים בעליית ליגה מן המקום השלישי בטבלה.
שנות ה-80 – השיקום:
עונת 1979/80 נפתחה בהסתבכות בתחתית, שרק החמירה לקראת הסיום עקב פיצוץ משחק דרבי מול מכבי פ"ת ועונש של ארבעה משחקי רדיוס. בסופו של דבר פיניש מוצלח סידר את המקום התשיעי בטבלה והישארות בליגה. העונה הבאה היתה פחות לחוצה (למרות מיקום סופי נמוך יותר), אבל בעונת 1981/82 הגיעה נפילה כואבת.
בפגרה שלפני עונה זו יצאו שחקני הפועל למשחק ידידות בדרום-אפריקה, בניגוד להנחיות פיפ"א, שאסרו על משחקים שם כסנקציה נגד משטר האפטרטהייד. ההתאחדות הטילה עונשי הרחקה על השחקנים שיצאו למסע, ובסיוע מספר פציעות וסגל לא זוהר במיוחד מלכתחילה, התוצאה היתה עונה חלשה להחריד. ירידת הליגה השנייה בתולדות המועדון הפכה לעובדה עוד לפני אמצע העונה.
התקוות לעלות הפעם בחזרה באופן מיידי לא התממשו, ובעונה הבאה סיימה הפועל במקום השישי בליגה השנייה. רק בעונת 1983/84, עם הצטרפותם של דרור בר-נור כמאמן וגיורא שפיגל כמנג'ר, הצליחה הקבוצה לחזור לליגה הראשונה והחלה להשתקם מהשנים הקשות שעברה.
השניים המשיכו שנתיים נוספות, שהיו בינוניות למדי (אבל טובות יותר ממה שהוצג בתחילת העשור), וב-1986/87 מונה אברהם גרנט למאמן הקבוצה. אחרי עונה במקום העשירי, ועוד אחת במקום החמישי הצליחה הפועל לרשום מיקום שיא מאז סוף שנות ה-60, וסיימה במקום השני בטבלה, מתחת למכבי חיפה.
באופן טבעי היתה אכזבה מסוימת מפספוס התואר, אבל מכיוון שעצם הריצה בצמרת היוותה שינוי מרענן שהתחיל להזכיר את הימים הגדולים, העשור בהחלט הסתיים בתחושה טובה.
שנות ה-90 – פספוסים:
עם פתיחת העשור, נראתה הפועל פ"ת בכיוון הנכון. המאמן אברהם גרנט נכנס כבר לעונתו הרביעית ברציפות בתפקיד, מה שאף מאמן לא עשה בקבוצה לפניו, ולמרות עזיבתו של ניר לוין (שחזר אחרי שנה) לבלגיה הסגל נראה יציב וחזק.
הציפיות התממשו עם ריצה בצמרת, אבל אחרי הפסד במשחק העונה מול בני יהודה לא הצליחה הפועל להדביק אותה ונאלצה להסתפק בסגנות נוספת.
בעונת 1990/91 נראה היה שסוף סוף הגיע ההזדמנות הגדולה לקטוף אליפות שביעית, עם יכולת מצוינת וכיבוש הפסגה, אבל היא הסתיימה באופן כואב במיוחד שנודע בהמשך כ"שוד הדאבל".
במשחק הגורלי מול מכבי חיפה, בו היתה זקוקה הפועל לניצחון כדי לשמור על סיכוייה, פסל השופט חיים ליפקוביץ' שני שערים חוקיים של יוסי שושני, והאליפות נגזלה ממנה. שלושה ימים לאחר מכן הגיעה שערוריית שיפוט נוספת, כשגיא גת הורחק ע"י עובדיה יצחק בדקה השנייה של גמר הגביע, והחיפאים זכו בתואר נוסף על חשבון הפועל.
בעונת 1991/92 עבר אברהם גרנט למכבי ת"א, ותחת הדרכתו של זאב זלצר לא הצליחה הפועל לשחזר את הריצה בצמרת. דווקא אז, בעונה בינונית למדי, הצליחה הקבוצה להתעלות על עצמה מעל ומעבר בגביע המדינה, וזכתה בתואר זה בפעם השנייה בתולדותיה אחרי ניצחון הירואי על מכבי ת"א, שכבר זכתה באליפות קודם לכן, במשחק הגמר.
הזכייה לא עזרה יותר מדי בעונה הבאה, בה אומנם נרשמה הופעה היסטורית ומכובדת ביותר בגביע המחזיקות (הפועל היתה הקבוצה הישראלית הראשונה ששיחקה בגביעי אירופה), אבל בליגה הידרדרה הקבוצה לקרקעית הטבלה, גם בגלל סגל חלש יותר (אלון חזן ויוסי שושני שוחררו) וגם בגלל מעבר תמוה מאד לאיצטדיון ר"ג מטעמים כלכליים.
רק אחרי שחזרה לארח בפ"ת הצליחה הפועל לטפס אל המקום הלפני אחרון, שהוביל, הודות להרחבת הליגה הצפויה, למשחקי מבחן מול מכבי יפו מהליגה השנייה ולא לירידה אוטומטית. במשחקים אלו ניצחה הפועל בקלות, ושרדה.
לאחר סיום העונה נמכר שוער הקבוצה והנבחרת, רפי כהן, למכבי חיפה בצעד שבדומה למכירת חזן סימן מגמה מדאיגה שהלכה והתגברה עם השנים - הכסף הגדול השתלט על הכדורגל, והפועל לא היתה מסוגלת, ובמקרים רבים גם משום מה לא מספיק רצתה, לשמור על שחקניה המובילים. התוצאה המתקבלת היא שבמקום ליהנות מהכשרונות שטופחו בשורותיה ולגרוף תארים, אותם כשרונות נשלחו לזכות באותם תארים במועדונים אחרים.
לצד אלון חזן ורפי כהן, נמכרו למכבי חיפה עד סיום שנות ה-90 גם אדורם קייסי, אופיר קופל ו-וואליד באדיר.
שלוש העונות הבאות היו בינוניות מאד, להוציא ריצה בצמרת בחצי הראשון של 1994/95, ולאחר מכן עברה הקבוצה מידי גברי לוי (שהיה הבעלים החל מסוף שנות ה-80) לידי מאיר שמיר, בצעד שנראה מבטיח בתחילה, אך בהמשך הרבה פחות, כפי שהסתבר כמה שנים מאוחר יותר.
בעונת 1996/97 הצליחה הפועל להפתיע עם קבוצה שכללה שחקני בית מוכשרים לצד שחקני רכש יעילים וזולים, והודרכה ע"י ניר לוין, שהיה בתחילת דרכו כמאמן. הקבוצה פתחה את העונה עם שבעה ניצחונות רצופים, ובסופו של דבר סיימה במקום השני, מתחת לקבוצה עמוסת הכוכבים של בית"ר י-ם.
השנתיים שחתמו את העשור, הראשונה עם לוין כמאמן והשנייה עם גיורא שפיגל, היו דומות למדי זו לזו - בשתיהן הפועל פתחה עם ציפיות גבוהות ותוצאות טובות, ובשתיהן היא לא הצליחה לשמור על המשכיות והציגה סיומת חלשה.
שנות האלפיים – כאוס:
האלף החדש נפתח עם עונה מוצלחת באופן מפתיע, שוב תחת הדרכתו של ניר לוין. הפועל אומנם נכשלה פעם אחר פעם במשחקים מול שתי המועמדות העיקריות לתואר, הפועל ת"א ומכבי חיפה, אבל דרסה את שאר הליגה ונאבקה בצמרת עד לשלבי הסיום. רק נפילה חדה בחמשת המחזורים האחרונים אילצה אותה להסתפק במקום השלישי בטבלה.
למרות הסיפתח המוצלח של העשור, לא היתה לו המשכיות בשנים הבאות, כשהבלאגן התחיל לשלוט במועדון, מה שבא לידי ביטוי בהחלפת מאמנים אינטנסיבית, רכבת זרים בלתי נגמרת, מהפכות תמידיות בסגל ובהנהלה וכו'.
העונה הבאה, הפעם עם אלי כהן כמאמן ועם מהפכה קטנה בסגל, היתה סבירה פלוס בשני השלישים הראשונים שלה, עד שהגיעו שלבי הסיום שלה, שהיו גרועים מינוס והותירו טעם רע. עונת 2001/02 נפתחה עם תקוות לאחר שאלי גוטמן מונה למאמן הקבוצה והסגל עבר זעזוע נוסף, אבל גם ממנה לא יצא כלום והיא הסתיימה במרכז הטבלה.
הפגרה שלפני עונת 2002/03 הביאה עימה כמעט אך ורק בשורות רעות, כשסגל הקבוצה התפורר כמעט לחלוטין ומכירתו השנויה במחלוקת של מיכאל זנדברג למכבי חיפה בולטת לרעה מעל כל שאר ההתרחשויות.
הפועל פתחה את העונה כפי שהתכוננה לה, רע מאד, ומצאה את עצמה בסכנת ירידה לראשונה מזה עשור, ורק אחרי שניר לוין (שהגיע לקדנציה שלישית) הוחלף בפרדי דוד ומנור חסן ומריו אוסיבוב הצטרפו כחיזוק הצליחה הפועל להיחלץ מאימת הקו האדום.
השנה שלאחר מכן היתה רגועה יותר, למרות סיומת גרועה, אבל עונת 2004/05 נפתחה גם היא עמוק בתחתית. המפנה הגיע לאחר מינויו של דרור קשטן לתפקיד המאמן, ועם סגל חזק יחסית נראה היה שהפועל חוזרת לכיוון הנכון, אבל עם סיום העונה הגיעה פירוק נוסף, כשקשטן וכל השחקנים המובילים עוזבים.
כתוצאה מכך, עונת 2005/06 לא תיזכר לטובה. הפועל בילתה את רובה עם הראש רק מעט מעל המים, והבטיחה את הישארותה בליגה רק כמה מחזורים לסיום. אחד הצדדים החיוביים בעונה זו היה פריצם של טוטו תמוז ויוסי שבחון, שהציגו יכולת טובה והרבו לכבוש, אבל מדיניות השחרורים נמשכה והשניים נשלחו אחר כבוד לבית"ר י-ם ומכבי ת"א.
גם שאר הסגל התפזר לכל עבר, והסגל לעונת 2006/07 היה חלש וחסר ניסיון. הקבוצה הציגה את אחת מהעונות הגרועות בתולדותיה, אם לא הגרועה ביותר, וירדה לליגה השנייה מהמקום האחרון.
גם בליגה השנייה המשיכה הקבוצה להתנהל באופן בעייתי, כשעמרי קנדה הצעיר נמכר באמצע העונה להפועל ת"א, והמאמן אורי מלמיליאן פוטר והוחלף באלי מחפוד. למרות זאת, הצליחה הפועל לסיים במקום השני ולעלות בחזרה לליגה הראשונה. עונת 2008/09 נפתחה בצורה לא רעה, כשהפועל מצליחה להשתלב במרכז הטבלה, אבל מכיוון שהסגל התבסס על שחקנים מושאלים ועל שחקנים שמכירתם עם סיום העונה נראתה בלתי נמנעת זו עדיין לא נראתה כמו התאוששות אמיתית.
לפני קום המדינה – ימי קדם:
קבוצת הכדורגל של הפועל פ"ת הוקמה בשנת 1935, כתשע שנים לאחר הקמת המועדון, שפעילותו בתחילה הסתכמה בעיקר בהתעמלות. היא נרשמה לליגה ג', הליגה השלישית, שנה לאחר מכן, וב-1938 עלתה לליגה ב'.
ב-1940 נחנך מגרש הפועל החדש ברחוב אברבנל, שהחליף את המגרש הישן ברחוב קק"ל (היכן שנמצא כיום בי"ס הס). שנה לאחר מכן כבר מצאה את עצמה הפועל, שהודרכה בתחילה ע"י מוריס אלעזר ולאחר מכן ע"י שמעון לומיק, בליגה א' בפעם הראשונה בתולדותיה.
למרות התנאים הקשים, שבאו לידי ביטוי במחסור בתקציב ומתקנים ראויים, הצליחה הקבוצה להשתלב היטב בליגה הראשונה. רבים מהשחקנים עסקו גם בענפי ספורט אחרים, כמו כדורסל וכדורעף, והובילו את הפועל להישגים נאים בסה"כ.
אחד ההישגים הגדולים של תקופה זו נרשם ב-1944, כשהפועל העפילה לגמר "גביע המלחמה" אחרי ניצחון 0:7 על מכבי פ"ת בחצי הגמר, ושם נכנעה להפועל ת"א בתוצאה 1:0.
בליגה לא הצליחה הקבוצה לרוץ בצמרת והסתפקה במקום די קבוע במרכז הטבלה, אבל למרבה הנוחות תמיד אפשר היה להאשים הבלאגן הכללי שהתבטא בהפסקת משחקי הליגה מסיבות שונות ומשונות והקשה על סיומן של רוב העונות.
שנות ה-50 - המהפך:
שנה אחרי קום מדינת ישראל, במאי 1949, נפתחו משחקי הליגה הסדירים, כשבניגוד לשנים קודמות הם משוחקים באופן מלא, פחות או יותר. בשלוש העונות הראשונות שלטה מכבי ת"א באופן מוחלט בליגה, כשזכתה באליפויות קלילות, והפועל פ"ת הסתפקה בינתיים במקום טוב בצמרת, עם מקום רביעי ב-1949/50 ו-1951/52, ומקום שלישי בעונת 1953/54. היא גם העפילה פעמיים לחצי הגמר, אך נכנעה שם למכבי ת"א.
שנת 1955 היתה שנת המהפך הגדול, כששחקני הפועל, עם "חולצות השחמט" ובהובלת הצעירים המצטיינים נחום סטלמך ובועז קופמן, נתנו עונה מעולה תחת הדרכתו של המאמן-שחקן משה וארון והצליחו להפוך לקבוצה הראשונה מחוץ לתל-אביב שזוכה בתואר האליפות. הדאבל פוספס עקב הפסד נוסף מול מכבי ת"א, הפעם בגמר.
בשלוש העונות הבאות "הסתפקה" הקבוצה בשלוש סגנויות בלבד, כשבשתיים מהן התואר נשמט ממש ברגעי הסיום של העונה, אבל בכל זאת הצליחה להשיג תואר נוסף, כשזכתה בגביע המדינה בעונת 1956/57, אחרי ניצחון 1:2 על מכבי יפו בגמר. בפגרה שלאחר עונה זו יצאה הפועל למסע חסר תקדים בהיקפו, שנמשך 66 יום וכלל לא פחות מעשרים משחקי ידידות באירופה ובמזרח הרחוק.
בעונת 1958/59 הגיע לקיצו חוסר המזל ממנו סבלה הקבוצה, והפעם היא לא הסתפקה בסגנות וקטפה אליפות נוספת. עם שתי אליפויות, גביע ושלוש סגנויות בחמש שנים, החלה הפועל לבסס את שליטתה בכדורגל הישראלי, שרק הלכה והתחזקה בשנים הבאות.
שנות ה-60 – ימי הזוהר:
מחזור לסיום עונת 1959/60 נראה היה שהפועל פ"ת שוב שומטת את התואר ומסתפקת בסגנות, לאחר שסיימה בתיקו עם מכבי חיפה ונפלה למקום השני. הפועל חיפה נחלצה לעזרתה כשניצחה במחזור האחרון את מכבי ת"א והשאירה את האליפות במלאבס בפעם השנייה ברציפות.
בעונה הבאה הפועל כבר לא היתה זקוקה לשום עזרה חיצונית, ודרסה את הליגה באופן משכנע במיוחד. רק הגביע התפספס, עם הפסד בגמר, בדיוק כמו שקרה עונה קודם לכן.
הרצף נמשך גם בעונת 1961/62, כשלמרות עונה פחות מוצלחת מצליחה הפועל לזכות באליפות נוספת, ובעונה שלאחר מכן שוב לא היו לקבוצה מתחרות והיא השלימה הישג היסטורי מרשים במיוחד שעדיין לא שוחזר - אליפות חמישית ברציפות.
המאמנים שהדריכו את הקבוצה במהלך חמש עונות אלו היו הנרי ג'ק גיבונס האנגלי ואחריו איגנץ מולנר ומיודראג יובאנוביץ' היוגוסלבים.
בעונת 1963/64, בה נפרדה הפועל ממלך השערים שלה בארבע העונות שקדמו לה, זכריה רצאבי, ובאופן כללי הצטיידה באוסף שחקנים צעירים וחסרי נסיון, הגיע הרצף לקיצו. זה קרה דווקא אחרי פתיחת עונה מוצלחת במיוחד, שנפתחה עם רצף ניצחונות ויתרון מבטיח בפסגה, והזוכה שהתכבדה בקטיעת הרצף היתה דווקא העולה החדשה מהליגה השנייה, הפועל ר"ג. הפועל הסתפקה במקום השלישי.
גם עונת 1964/65 הסתיימה בפספוס, והקבוצה הפסידה את האליפות להכח ר"ג לאחר ששתיהן סיימו עם אותו מספר נקודות בפסגה, אבל לרמת-גנים היה יחס שערים עדיף. העונה הבאה הסתיימה בסגנות נוספת, אך הפעם במרחק "סולידי" יותר מהאלופה, הפועל ת"א.
עונת 1966/68 הוכרזה עוד לפני תחילתה כ"עונה כפולה", בת ארבעה סיבובים ו-60 מחזורים, ובסופו של דבר הסתיימה באופן מתסכל בתוך שלושה ימים, כשהפסדים למכבי ת"א במשחק העונה ולבני יהודה בגמר הגביע הביאו לאובדן שני התארים.
לפני פתיחת העונה האחרונה של העשור זכתה הפועל בגביע ה-20 (גביע בעל חשיבות משנית שנערך לרגל עשרים שנה למדינה), אבל במשחקי הליגה כשלה. העונה החלשה במרכז הטבלה היתה הראשונה מזה עשור וחצי ללא מאבקי צמרת, ובסיומה עזב נחום סטלמך את המועדון (עבר לתפקיד מאמן-שחקן בבני יהודה), במה שהתגלה במהרה כסופה של תקופה קסומה.
שנות ה-70 – הנפילה:
פתיחת שנות ה-70 התגלתה כאפורה למדי, בניגוד גמור לזוהר של שני העשורים הקודמים. בחמש העונות הראשונות של העשור לא הצליחה הפועל להוות גורם משמעותי בצמרת, ובעונת 1972/73 אף עמדה לראשונה בתולדותיה בסכנת ירידה ממשית.
בעונת 1973/74 סיימה הפועל במקום הרביעי והעפילה לגמר הגביע (אחרי מהומות אלימות במיוחד בחצי הגמר מול בית"ר י-ם), שם הפסידה בהארכה להפועל חיפה, אך לא הצליחה להמשיך את מגמת השיפור בעונה שלאחר מכן ודישדשה במרכז הטבלה.
עונת 1975/1976 נפתחה עם ציפיות גבוהות יחסית, אבל הפועל מצאה את עצמה במהירות בחלק התחתון של הטבלה, שם היו צפויות לרדת באופן חסר תקדים (שגם לא חזר עצמו בהמשך) לא פחות מארבע קבוצות.
מאבק צמוד ורב משתתפים בתחתית הסתיים בכישלון ובירידה לאחר הפסד במחזור האחרון בכפ"ס, לצד החלטה שערורייתית להעניק למכבי חיפה משחק חוזר מול שמשון, מה שאיפשר לה להישאר בליגה על חשבון הפועל. לראשונה מאז תחילת שנות ה-40, הפועל מצאה את עצמה בליגה השנייה.
החיים בליגה זו התגלו כלא פשוטים בכלל, ובשתי העונות הראשונות שם סיימה הקבוצה במקום החמישי (בעונה השנייה היה זה הישג מרשים במיוחד, על רקע העובדה שהיו ארבע עולות). עונת 1978/79 נפתחה גם היא ברגל שמאל, אבל עם מינויו של מיקי שינפלד לתפקיד המאמן פתחה הפועל ברצף ניצחונות, שהסתיים בעליית ליגה מן המקום השלישי בטבלה.
שנות ה-80 – השיקום:
עונת 1979/80 נפתחה בהסתבכות בתחתית, שרק החמירה לקראת הסיום עקב פיצוץ משחק דרבי מול מכבי פ"ת ועונש של ארבעה משחקי רדיוס. בסופו של דבר פיניש מוצלח סידר את המקום התשיעי בטבלה והישארות בליגה. העונה הבאה היתה פחות לחוצה (למרות מיקום סופי נמוך יותר), אבל בעונת 1981/82 הגיעה נפילה כואבת.
בפגרה שלפני עונה זו יצאו שחקני הפועל למשחק ידידות בדרום-אפריקה, בניגוד להנחיות פיפ"א, שאסרו על משחקים שם כסנקציה נגד משטר האפטרטהייד. ההתאחדות הטילה עונשי הרחקה על השחקנים שיצאו למסע, ובסיוע מספר פציעות וסגל לא זוהר במיוחד מלכתחילה, התוצאה היתה עונה חלשה להחריד. ירידת הליגה השנייה בתולדות המועדון הפכה לעובדה עוד לפני אמצע העונה.
התקוות לעלות הפעם בחזרה באופן מיידי לא התממשו, ובעונה הבאה סיימה הפועל במקום השישי בליגה השנייה. רק בעונת 1983/84, עם הצטרפותם של דרור בר-נור כמאמן וגיורא שפיגל כמנג'ר, הצליחה הקבוצה לחזור לליגה הראשונה והחלה להשתקם מהשנים הקשות שעברה.
השניים המשיכו שנתיים נוספות, שהיו בינוניות למדי (אבל טובות יותר ממה שהוצג בתחילת העשור), וב-1986/87 מונה אברהם גרנט למאמן הקבוצה. אחרי עונה במקום העשירי, ועוד אחת במקום החמישי הצליחה הפועל לרשום מיקום שיא מאז סוף שנות ה-60, וסיימה במקום השני בטבלה, מתחת למכבי חיפה.
באופן טבעי היתה אכזבה מסוימת מפספוס התואר, אבל מכיוון שעצם הריצה בצמרת היוותה שינוי מרענן שהתחיל להזכיר את הימים הגדולים, העשור בהחלט הסתיים בתחושה טובה.
שנות ה-90 – פספוסים:
עם פתיחת העשור, נראתה הפועל פ"ת בכיוון הנכון. המאמן אברהם גרנט נכנס כבר לעונתו הרביעית ברציפות בתפקיד, מה שאף מאמן לא עשה בקבוצה לפניו, ולמרות עזיבתו של ניר לוין (שחזר אחרי שנה) לבלגיה הסגל נראה יציב וחזק.
הציפיות התממשו עם ריצה בצמרת, אבל אחרי הפסד במשחק העונה מול בני יהודה לא הצליחה הפועל להדביק אותה ונאלצה להסתפק בסגנות נוספת.
בעונת 1990/91 נראה היה שסוף סוף הגיע ההזדמנות הגדולה לקטוף אליפות שביעית, עם יכולת מצוינת וכיבוש הפסגה, אבל היא הסתיימה באופן כואב במיוחד שנודע בהמשך כ"שוד הדאבל".
במשחק הגורלי מול מכבי חיפה, בו היתה זקוקה הפועל לניצחון כדי לשמור על סיכוייה, פסל השופט חיים ליפקוביץ' שני שערים חוקיים של יוסי שושני, והאליפות נגזלה ממנה. שלושה ימים לאחר מכן הגיעה שערוריית שיפוט נוספת, כשגיא גת הורחק ע"י עובדיה יצחק בדקה השנייה של גמר הגביע, והחיפאים זכו בתואר נוסף על חשבון הפועל.
בעונת 1991/92 עבר אברהם גרנט למכבי ת"א, ותחת הדרכתו של זאב זלצר לא הצליחה הפועל לשחזר את הריצה בצמרת. דווקא אז, בעונה בינונית למדי, הצליחה הקבוצה להתעלות על עצמה מעל ומעבר בגביע המדינה, וזכתה בתואר זה בפעם השנייה בתולדותיה אחרי ניצחון הירואי על מכבי ת"א, שכבר זכתה באליפות קודם לכן, במשחק הגמר.
הזכייה לא עזרה יותר מדי בעונה הבאה, בה אומנם נרשמה הופעה היסטורית ומכובדת ביותר בגביע המחזיקות (הפועל היתה הקבוצה הישראלית הראשונה ששיחקה בגביעי אירופה), אבל בליגה הידרדרה הקבוצה לקרקעית הטבלה, גם בגלל סגל חלש יותר (אלון חזן ויוסי שושני שוחררו) וגם בגלל מעבר תמוה מאד לאיצטדיון ר"ג מטעמים כלכליים.
רק אחרי שחזרה לארח בפ"ת הצליחה הפועל לטפס אל המקום הלפני אחרון, שהוביל, הודות להרחבת הליגה הצפויה, למשחקי מבחן מול מכבי יפו מהליגה השנייה ולא לירידה אוטומטית. במשחקים אלו ניצחה הפועל בקלות, ושרדה.
לאחר סיום העונה נמכר שוער הקבוצה והנבחרת, רפי כהן, למכבי חיפה בצעד שבדומה למכירת חזן סימן מגמה מדאיגה שהלכה והתגברה עם השנים - הכסף הגדול השתלט על הכדורגל, והפועל לא היתה מסוגלת, ובמקרים רבים גם משום מה לא מספיק רצתה, לשמור על שחקניה המובילים. התוצאה המתקבלת היא שבמקום ליהנות מהכשרונות שטופחו בשורותיה ולגרוף תארים, אותם כשרונות נשלחו לזכות באותם תארים במועדונים אחרים.
לצד אלון חזן ורפי כהן, נמכרו למכבי חיפה עד סיום שנות ה-90 גם אדורם קייסי, אופיר קופל ו-וואליד באדיר.
שלוש העונות הבאות היו בינוניות מאד, להוציא ריצה בצמרת בחצי הראשון של 1994/95, ולאחר מכן עברה הקבוצה מידי גברי לוי (שהיה הבעלים החל מסוף שנות ה-80) לידי מאיר שמיר, בצעד שנראה מבטיח בתחילה, אך בהמשך הרבה פחות, כפי שהסתבר כמה שנים מאוחר יותר.
בעונת 1996/97 הצליחה הפועל להפתיע עם קבוצה שכללה שחקני בית מוכשרים לצד שחקני רכש יעילים וזולים, והודרכה ע"י ניר לוין, שהיה בתחילת דרכו כמאמן. הקבוצה פתחה את העונה עם שבעה ניצחונות רצופים, ובסופו של דבר סיימה במקום השני, מתחת לקבוצה עמוסת הכוכבים של בית"ר י-ם.
השנתיים שחתמו את העשור, הראשונה עם לוין כמאמן והשנייה עם גיורא שפיגל, היו דומות למדי זו לזו - בשתיהן הפועל פתחה עם ציפיות גבוהות ותוצאות טובות, ובשתיהן היא לא הצליחה לשמור על המשכיות והציגה סיומת חלשה.
שנות האלפיים – כאוס:
האלף החדש נפתח עם עונה מוצלחת באופן מפתיע, שוב תחת הדרכתו של ניר לוין. הפועל אומנם נכשלה פעם אחר פעם במשחקים מול שתי המועמדות העיקריות לתואר, הפועל ת"א ומכבי חיפה, אבל דרסה את שאר הליגה ונאבקה בצמרת עד לשלבי הסיום. רק נפילה חדה בחמשת המחזורים האחרונים אילצה אותה להסתפק במקום השלישי בטבלה.
למרות הסיפתח המוצלח של העשור, לא היתה לו המשכיות בשנים הבאות, כשהבלאגן התחיל לשלוט במועדון, מה שבא לידי ביטוי בהחלפת מאמנים אינטנסיבית, רכבת זרים בלתי נגמרת, מהפכות תמידיות בסגל ובהנהלה וכו'.
העונה הבאה, הפעם עם אלי כהן כמאמן ועם מהפכה קטנה בסגל, היתה סבירה פלוס בשני השלישים הראשונים שלה, עד שהגיעו שלבי הסיום שלה, שהיו גרועים מינוס והותירו טעם רע. עונת 2001/02 נפתחה עם תקוות לאחר שאלי גוטמן מונה למאמן הקבוצה והסגל עבר זעזוע נוסף, אבל גם ממנה לא יצא כלום והיא הסתיימה במרכז הטבלה.
הפגרה שלפני עונת 2002/03 הביאה עימה כמעט אך ורק בשורות רעות, כשסגל הקבוצה התפורר כמעט לחלוטין ומכירתו השנויה במחלוקת של מיכאל זנדברג למכבי חיפה בולטת לרעה מעל כל שאר ההתרחשויות.
הפועל פתחה את העונה כפי שהתכוננה לה, רע מאד, ומצאה את עצמה בסכנת ירידה לראשונה מזה עשור, ורק אחרי שניר לוין (שהגיע לקדנציה שלישית) הוחלף בפרדי דוד ומנור חסן ומריו אוסיבוב הצטרפו כחיזוק הצליחה הפועל להיחלץ מאימת הקו האדום.
השנה שלאחר מכן היתה רגועה יותר, למרות סיומת גרועה, אבל עונת 2004/05 נפתחה גם היא עמוק בתחתית. המפנה הגיע לאחר מינויו של דרור קשטן לתפקיד המאמן, ועם סגל חזק יחסית נראה היה שהפועל חוזרת לכיוון הנכון, אבל עם סיום העונה הגיעה פירוק נוסף, כשקשטן וכל השחקנים המובילים עוזבים.
כתוצאה מכך, עונת 2005/06 לא תיזכר לטובה. הפועל בילתה את רובה עם הראש רק מעט מעל המים, והבטיחה את הישארותה בליגה רק כמה מחזורים לסיום. אחד הצדדים החיוביים בעונה זו היה פריצם של טוטו תמוז ויוסי שבחון, שהציגו יכולת טובה והרבו לכבוש, אבל מדיניות השחרורים נמשכה והשניים נשלחו אחר כבוד לבית"ר י-ם ומכבי ת"א.
גם שאר הסגל התפזר לכל עבר, והסגל לעונת 2006/07 היה חלש וחסר ניסיון. הקבוצה הציגה את אחת מהעונות הגרועות בתולדותיה, אם לא הגרועה ביותר, וירדה לליגה השנייה מהמקום האחרון.
גם בליגה השנייה המשיכה הקבוצה להתנהל באופן בעייתי, כשעמרי קנדה הצעיר נמכר באמצע העונה להפועל ת"א, והמאמן אורי מלמיליאן פוטר והוחלף באלי מחפוד. למרות זאת, הצליחה הפועל לסיים במקום השני ולעלות בחזרה לליגה הראשונה. עונת 2008/09 נפתחה בצורה לא רעה, כשהפועל מצליחה להשתלב במרכז הטבלה, אבל מכיוון שהסגל התבסס על שחקנים מושאלים ועל שחקנים שמכירתם עם סיום העונה נראתה בלתי נמנעת זו עדיין לא נראתה כמו התאוששות אמיתית.
מגרש ממוצע בימים שלפני קום המדינה.
שחקני הפועל במזרח הרחוק, 1957.
בועז קופמן נושך את שוער מכבי פ"ת בדרך לאליפות חמישית ברציפות.
שחקני הפועל עולים לגמר 1968.
משחק חוץ ביפו, אמצע שנות ה-70.
חגיגות העלייה באיצטדיון.
בוץ פתח-תקואי משובח, סוף שנות ה-80.
חוגגים עם הגביע בחדר ההלבשה.
הלהיט של 1997 - ריקוד המכונה.
עוד דרבי פתח-תקוואי סוער.
טירוף על הספסל.
שחקני הפועל עם גביע הטוטו, 2005.
דגל הסמוראי בפעולה