היה היתה ממלכה לא כל-כך רחוקה, אי שם מזרחה לתל-אביב. הממלכה, מלאבס שמה, היתה בין הותיקות שידע העולם ובעברה הרחוק אף היתה לממלכה הבכירה באיזור ושלטה בו ביד רמה במשך חמש שנים רצופות.
יום אחד עלה מלך חדש בממלכת מלאבס, שמיר הכביר שמו. עלייתו של המלך החדש התקבלה בהתלהבות על-ידי מרבית נתיני הממלכה, אשר התרשמו מעושרו ומנדיבותו של המלך שהבטיח להוריד מסים, לרכז בצבאו את מיטב לוחמי האיזור ולהוביל את מלאבס לשנים ארוכות של שגשוג.
מיעוט הנתינים שלא הצטרפו להתלהבות הגורפת התלוננו על כך שהמלך מחליף את בכירי הלוחמים מדי שנה ועל כך שמינה את בנו, הנסיך גיא הראשון, לתפקיד בכיר למרות חוסר התאמה בולט. הביקורת נהדפה בבוז והמבקרים סומנו ככפויי טובה. "אלמלא המלך שמיר הכביר", היה נהוג לומר, "גורלנו יהיה כגורלן של ממלכת יפו וממלכת יהוד, שנמחו מעל פני האדמה".
הממלכה המשיכה להתנהל כסדרה, אך ככל שחלפו השנים הלכו הדברים מדחי אל דחי. המלך החל להסתגר בארמונו, ושלח אל העם יועצים מפוקפקים ונואמים עילגים. ממלכות גדולות יותר כבשו שטחים מלאבסיים בקלות יתרה ומפקדים בכירים בצבא הממלכה ערקו לשורותיהן עבור בצע כסף. ואולי חמור מכל - המלך הפקיע את כל אדמות הממלכה לעצמו.
מספרם של המבקרים הלך וגבר ושמיר הכביר זעם על הנתינים הבוגדניים שסירבו להשתחוות לפניו ולפני הנסיך גיא הראשון. הוא הכריז על פרישה מכס המלכות והעביר את השליטה לידי מועצת החכמים, גוף שנחשב רקוב ומסואב ומשך לשורותיו אנשים שטובת הממלכה מעולם לא עמדה לנגד עיניהם.
הממלכה מצאה את עצמה במצוקה קשה תחת שלטונה של מועצת החכמים, ובכל שנה צץ אדם אחר והכריז על עצמו כשליט החדש. אחד הבולטים שבהם היה הברון אלעד, שתפס את השלטון למרות שגדל בממלכת מכבי הארורה ולמרות שהתגורר אי שם מעבר לים. הוא הכריז על אוניות מלאות בזהב שיביא איתו, אך בפועל הממלכה התקיימה בדוחק מכספי המסים של העם. חברי המועצה, מצידם, המשיכו להלל את המלך שמיר ולהביע תקווה שישוב.
בשנת 2009 אחרי הספירה הכריז הברון אלעד כי הוא נוטש את הממלכה. העם, שראה כיצד הממלכה שוקעת תחת שליטים כושלים, החל לדרוש את החלפת המונרכיה הדועכת בשלטון דמוקרטי, אך נדחה בבוז על-ידי מועצת החכמים.
ליצן החצר, דני שמו, צפה בכס המלכות הריק וזיהה הזדמנות. הוא תפס את השלטון והכריז על עצמו כקיסר. הקיסר החדש הבטיח לכבוש את העולם למרות שצבאו כלל כעת אוסף מקרי של כפריים מצורעים וחסרי הכשרה, והפך את הממלכה ללעג ולקלס.
כיום הגיעה ממלכת מלאבס הגיעה לשפל חסר תקדים. הימים בהם קראה תיגר על הממלכות הגדולות נראים כעת כהיסטוריה עתיקה. היא מוצאת את עצמה נאבקת מול נסיכויות זעירות דוגמת עכו ורעננה ולעתים קרובות מפסידה גם במאבקים קטנוניים אלה.
חלק מהתושבים נמלט ומצא מחסה במדינות נייטרליות. חלק עדיין מייחל לנס בדמותו של מלך חדש, או אפילו לחזרתו של שמיר הכביר, שבימים אלו סיים למכור את אדמות הממלכה ברווח עצום. וחלק אחר, מפוכח ומיואש, מאמין שאזלה התקווה.
אולי רק אחרי שיום הדין יגיע יהיה אפשר להתנתק ולהתחיל לבנות את ממלכת מלאבס מחדש. בלי מלכים, קיסרים, סולטנים ודוכסים, ועם הרבה יותר כוונות טובות.
יום אחד עלה מלך חדש בממלכת מלאבס, שמיר הכביר שמו. עלייתו של המלך החדש התקבלה בהתלהבות על-ידי מרבית נתיני הממלכה, אשר התרשמו מעושרו ומנדיבותו של המלך שהבטיח להוריד מסים, לרכז בצבאו את מיטב לוחמי האיזור ולהוביל את מלאבס לשנים ארוכות של שגשוג.
מיעוט הנתינים שלא הצטרפו להתלהבות הגורפת התלוננו על כך שהמלך מחליף את בכירי הלוחמים מדי שנה ועל כך שמינה את בנו, הנסיך גיא הראשון, לתפקיד בכיר למרות חוסר התאמה בולט. הביקורת נהדפה בבוז והמבקרים סומנו ככפויי טובה. "אלמלא המלך שמיר הכביר", היה נהוג לומר, "גורלנו יהיה כגורלן של ממלכת יפו וממלכת יהוד, שנמחו מעל פני האדמה".
הממלכה המשיכה להתנהל כסדרה, אך ככל שחלפו השנים הלכו הדברים מדחי אל דחי. המלך החל להסתגר בארמונו, ושלח אל העם יועצים מפוקפקים ונואמים עילגים. ממלכות גדולות יותר כבשו שטחים מלאבסיים בקלות יתרה ומפקדים בכירים בצבא הממלכה ערקו לשורותיהן עבור בצע כסף. ואולי חמור מכל - המלך הפקיע את כל אדמות הממלכה לעצמו.
מספרם של המבקרים הלך וגבר ושמיר הכביר זעם על הנתינים הבוגדניים שסירבו להשתחוות לפניו ולפני הנסיך גיא הראשון. הוא הכריז על פרישה מכס המלכות והעביר את השליטה לידי מועצת החכמים, גוף שנחשב רקוב ומסואב ומשך לשורותיו אנשים שטובת הממלכה מעולם לא עמדה לנגד עיניהם.
הממלכה מצאה את עצמה במצוקה קשה תחת שלטונה של מועצת החכמים, ובכל שנה צץ אדם אחר והכריז על עצמו כשליט החדש. אחד הבולטים שבהם היה הברון אלעד, שתפס את השלטון למרות שגדל בממלכת מכבי הארורה ולמרות שהתגורר אי שם מעבר לים. הוא הכריז על אוניות מלאות בזהב שיביא איתו, אך בפועל הממלכה התקיימה בדוחק מכספי המסים של העם. חברי המועצה, מצידם, המשיכו להלל את המלך שמיר ולהביע תקווה שישוב.
בשנת 2009 אחרי הספירה הכריז הברון אלעד כי הוא נוטש את הממלכה. העם, שראה כיצד הממלכה שוקעת תחת שליטים כושלים, החל לדרוש את החלפת המונרכיה הדועכת בשלטון דמוקרטי, אך נדחה בבוז על-ידי מועצת החכמים.
ליצן החצר, דני שמו, צפה בכס המלכות הריק וזיהה הזדמנות. הוא תפס את השלטון והכריז על עצמו כקיסר. הקיסר החדש הבטיח לכבוש את העולם למרות שצבאו כלל כעת אוסף מקרי של כפריים מצורעים וחסרי הכשרה, והפך את הממלכה ללעג ולקלס.
כיום הגיעה ממלכת מלאבס הגיעה לשפל חסר תקדים. הימים בהם קראה תיגר על הממלכות הגדולות נראים כעת כהיסטוריה עתיקה. היא מוצאת את עצמה נאבקת מול נסיכויות זעירות דוגמת עכו ורעננה ולעתים קרובות מפסידה גם במאבקים קטנוניים אלה.
חלק מהתושבים נמלט ומצא מחסה במדינות נייטרליות. חלק עדיין מייחל לנס בדמותו של מלך חדש, או אפילו לחזרתו של שמיר הכביר, שבימים אלו סיים למכור את אדמות הממלכה ברווח עצום. וחלק אחר, מפוכח ומיואש, מאמין שאזלה התקווה.
אולי רק אחרי שיום הדין יגיע יהיה אפשר להתנתק ולהתחיל לבנות את ממלכת מלאבס מחדש. בלי מלכים, קיסרים, סולטנים ודוכסים, ועם הרבה יותר כוונות טובות.
המלך שמיר הכביר. הפקיע את כל אדמות הממלכה לעצמו.
הנסיך גיא. זכה בתפקיד בכיר למרות חוסר התאמה בולט.
ליצן החצר. הבטיח לכבוש את העולם.